רציתי לכתוב לכם אחי הגיבורים, עם הזקנים והפנים המפוייחות וכל הסימנים האחרים, רציתי לכתוב לכם, אתם שעמדתם לבד מעל טנקים של אוייב

שכוונו מלפנים ומהצד. אתם שהוכחתם כי השריון הוא ברזל, והאדם הוא פלדה.

לכם שהטיתם שכם והושטתם יד, והשמדתם אותם במקובצים ואחד אחד, רציתי לכתוב לכם שיר ולו רק שיר אחד.

לכל אלה שעמדו מעטים למול רבים בקרב ההגנה, והשמידו את הטנקים הסורים, עם שהגיע לשורה הראשונה, וראו את אורותיו האדומים של הטנק לידם בתוך השורות, ודפקו אותו מקרוב והוא לא ידליק יותר אורות, ואני עומד כאן על הרמפה וסופר אותם כעשרות שלדות מפוייחות, וטנקים נטושים, וגופות קרות.

ואני זוכר איך עבדתם ביחידים וזוגות, אחד הדליק אור והשני דפק בם מקרוב, ואני מביט הלאה לאורך נתיב הדם. קרב ההפתעה וכיבוש מזרעת בית ג'אן, ובלילה התנועה למארב בצומת אמריקה יאיר, וארטילריה שהרעימה עם השחר שהפציר.

ואני זוכר את 127 וְ- 125 ואת חווה לאה כל יום בין חמש לשש, ואת החבורה של הטנקים והשמחה והצהלה, כששמעו וחשו, שהפסקת האש נתקבלה.

אני מביט לאחור ורואה את פני הגיבורים, שלא ישבו איתנו ולא יספרו עוד סיפורים, את אלו שראו את הטנק מתקרב וירו וירו עד שדמם, שהכניסו עוד פגז ועוד סרט עד ששילמו בדמם.

אני זוכר אותם אחד אחד את יאיר, עמיר, ואמיר את עמיר, וזליג ובלומן, וכל האחרים שלחמו עד שהבוקר האיר.

אני עומד כאן ובלב רק תפילה חרישית.

שלא תהיה המלחמה החמישית.